<h1>הלכ' ברכות לריטב"א פ"ב סעיפים ב'—ז'</h1>
<h2>דף לט:</h2>
(היו) [היה] לו פת אחד שדעתו לאכול ממנו בין פת שלם או שאינו שלם אלא פתיתין גסין שראוי לבצוע מהן מצוה לכתחילה לבצוע ולברך המוציא על הפתיתין כדי שיברך ואחר כך יבצע, שכן מצותו מן המובחר כל מה שאיפשר להיות מברך המוציא ואחר כך בוצע. היתה לו פת שלימה ושאינה שלימה והפת שאינה שלימה יפה וחשובה מן השלימה כגון שהיא של חטין והאחרת של שעורין או שזו של סלת וזו של קיבר מברך על החשוב והיפה ואפילו היו צנומות דקות בקערה ופוטר את השאר, אבל אם הם ממין אחד ויפים זה כזה ודעתו לאכול משניהם נותן הפרוסה תחת השלימה משום הדור ומברך על הפרוסה שהנאתה קרובה יותר, ואם בירך על השלימה לבדה או על הפרוסה לבדה יצא. אין דברים אלו אלא בשדעתו לאכול משתיהן, אבל אם אין דעתו לאכול אלא מאחת מהן עליו הוא מברך בין חשוב בין שאינו חשוב. היה דעתו לאכול מזה בלבד ובירך על חבירו שאין בדעתו לאכול אף עפ"י שהוא ממינו לא יצא על זה אלא אם כן אכל מאותו שבירך עליו. כבר כתבנו בדיני פסח ראשון כי הבוצע על מצה של מצוה נותן פרוסה למטה ושלימה למעלה ומברך על הפרוסה המוציא ועל אכילת מצה. אחד שבתות ואחד ימים טובים בכל סעודה וסעודה שעושה בהן חייב לבצוע על שתי ככרות שלימות אם יש לו, וכן בפסח בסעודות של יום שאינו אוכל מצה למצוה.
